צניחת רקטום

מהי צניחת רקטום?

צניחת רקטום (Rectal Prolapse) היא מצב שבו הרקטום (החלק הסופי של המעי הגס) מאבד את התמיכה הפנימית הטבעית שלו, מחליק ממקומו וצונח, ובמקרים מתקדמים אף בולט החוצה דרך פי הטבעת.

צניחת רקטום שונה מטחורים, ודורשת אבחון מדויק על ידי כירורג קולורקטלי.

כדי לדייק את האבחנה, נהוג להבחין רפואית בין שלושה סוגים עיקריים:

• צניחה פנימית (Internal Intussusception): במצב זה, הרקטום "מתקפל" או "משתפל" לתוך עצמו (בדומה לטלסקופ), אך אינו בולט החוצה מפי הטבעת. סוג זה אינו נראה לעין, אך גורם לתסמינים משמעותיים של חסימה, קושי רב בהתרוקנות ותחושת התרוקנות לא מלאה.
• צניחה חלקית (Mucosal Prolapse): במצב זה, רק הרירית (השכבה הפנימית ביותר) של הרקטום גולשת וצונחת החוצה מפי הטבעת. מצב זה מבלבל לעיתים קרובות עם טחורים גדולים.
• צניחה מלאה (Full-Thickness Prolapse): זהו המצב המשמעותי יותר, שבו כל דופן הרקטום (כולל שכבות השריר) צונחת ובולטת החוצה. ללא טיפול, הצניחה לרוב מחמירה עם הזמן.

חשוב לציין כי במקרים רבים, סוגים אלו מייצגים שלבי התפתחות. צניחה פנימית נחשבת לעיתים קרובות לשלב מקדים של צניחה מלאה. ההיחלשות הראשונית מאפשרת לרקטום להשתפל פנימה, ועם הזמן והמשך המאמץ, הוא עלול להידחף החוצה ולהפוך לצניחה מלאה.

האבחנה המדויקת בין הסוגים חיונית להתאמת הטיפול. ניתוח רקטו-פקסיה (קיבוע רקטום), ובמיוחד ניתוח רובוטי בגישת דה וינצ'י, מיועד בעיקר לתיקון צניחה מלאה או צניחה פנימית משמעותית הגורמת לתסמינים.

נתונים סטטיסטיים על צניחת רקטום

צניחת רקטום נחשבת למצב רפואי נדיר יחסית באוכלוסייה הכללית, עם שכיחות מוערכת של פחות מ-0.5%. עם זאת, הנתונים מראים פערים דמוגרפיים ברורים:

• מגדר: המצב שכיח באופן מובהק בקרב נשים. ההערכות הן שנשים מהוות כ-80% עד 90% מכלל המקרים.
• גיל: השכיחות עולה משמעותית עם הגיל. בקרב נשים, שיא הופעת התסמינים הוא לרוב מעל גיל 60. באופן מעניין, כאשר המצב אכן מופיע בגברים, הוא נוטה להופיע בגיל צעיר יותר, לעיתים קרובות סביב גיל 40.
• פערים גאוגרפיים: אין נתונים המצביעים על פער משמעותי בשכיחות בין ישראל לשאר העולם המערבי, והמגמות הדמוגרפיות נחשבות דומות.

תסמינים המחייבים התייחסות

התסמינים משתנים בהתאם לחומרת הצניחה. אם את/ה חווה אחד או יותר מהתסמינים הבאים, מומלץ לפנות לייעוץ:

• תחושת בלט או גוש היוצא מפי הטבעת, במיוחד לאחר יציאה או מאמץ.
• קושי משמעותי ביציאות ותחושת התרוקנות לא מלאה.
• דליפת צואה או ריר (אי-שליטה בסוגרים) הפוגעת בשגרת החיים.
• כאב ואי-נוחות באזור פי הטבעת או האגן.
• צורך "להחזיר" את הרקטום פנימה באופן ידני לאחר יציאה.

גורמי סיכון לצניחת רקטום

הגורם המדויק לצניחת רקטום אינו תמיד ידוע, אך המצב מקושר להיחלשות של שרירי רצפת האגן והרצועות התומכות ברקטום. גורמי סיכון נפוצים כוללים:

• מאמץ כרוני המעלה לחץ תוך-בטני:

• • עצירות כרונית ומאמץ ממושך בזמן יציאות.
  • הרמה חוזרת ונשנית של משאות כבדים (למשל, בעבודה פיזית, שירות צבאי, או אימוני משקולות).
  • שיעול כרוני (עקב עישון או מחלות ריאה).

• מין וגיל: המצב נפוץ משמעותית יותר בקרב נשים, והשכיחות עולה עם הגיל (במיוחד מעל גיל 60).
• היסטוריה מיילדותית: לידות וגינליות, במיוחד לידות מרובות או טראומטיות, עלולות להחליש את רצפת האגן.
• ניתוחי אגן קודמים.
• מצבים נוירולוגיים: פגיעה בעצבים השולטים בשרירי האגן והסוגרים.
• הפרעות גנטיות ברקמת החיבור: תסמונות כגון תסמונת מרפן או תסמונת אהלרס-דנלוס (Ehlers-Danlos), הגורמות לחולשה מובנית ברצועות התומכות בגוף.

הטיפול בצניחת רקטום: מתי לפנות לניתוח?

במקרים קלים מאוד, ניתן להסתפק בטיפול שמרני (כמו ריכוך יציאות ופיזיותרפיה לרצפת אגן). עם זאת, כאשר הצניחה גורמת לתסמינים משמעותיים הפוגעים באיכות החיים, הטיפול היעיל והקבוע הוא ניתוח.

הסיכונים בדחיית הניתוח

מטופלים רבים שוקלים לדחות את הניתוח, אך חשוב להבין את ההשלכות:

• החמרה במצב: צניחת רקטום היא בעיה מכנית. ללא תיקון, היא נוטה להחמיר עם הזמן. הצניחה עלולה לגדול, מה שיהפוך את הניתוח העתידי למורכב יותר.
• פגיעה בסוגרים: המתיחה המתמדת של הרקטום והעצבים באזור עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך לשרירי הסוגרים. דחייה ממושכת עלולה להוביל לאי-שליטה קבועה בצואה, מצב שקשה הרבה יותר לתיקון, גם לאחר קיבוע הרקטום.

ומה לגבי הריון?

עבור נשים בגיל הפוריות המתכננות הריונות נוספים, ההחלטה מורכבת יותר. הריון ולידה וגינלית מפעילים לחץ עצום על רצפת האגן ועלולים לפגוע בתוצאות התיקון הניתוחי. במקרים רבים, ההמלצה תהיה לדחות את הניתוח לתיקון הצניחה עד לאחר סיום הלידות המתוכננות. עם זאת, יש לדון בכל מקרה לגופו עם הכירורג/ית המטפל/ת כדי לגבש תוכנית טיפולית המותאמת למצב הרפואי ולתוכניות המשפחתיות.

ניתוח רובוטי עם דה וינצ'י: הסטנדרט המתקדם לתיקון צניחת רקטום

הניתוח המקובל ביותר לתיקון צניחה בגישה בטנית נקרא רקטו-פקסיה (Rectopexy) או קיבוע רקטום. בניתוח זה, המנתח משחרר את הרקטום מהרקמות הסובבות אותו, מותח אותו בעדינות כלפי מעלה ומקבע אותו למקומו התקין (לרוב לעצם העצה – Sacrum), לעיתים תוך שימוש ברשת כירורגית.

כיום, ניתן לבצע ניתוח זה בשיטה המתקדמת ביותר – ניתוח רובוטי בסיוע מערכת דה וינצ'י. בגישה זו, הניתוח מבוצע דרך מספר חתכים זעירים, דרכם מוכנסים מצלמה רובוטית וזרועות ניתוחיות מדויקות.

מערכת דה וינצ'י מעניקה לכירורג/ית יכולות-על, שהן קריטיות במיוחד בניתוח עדין זה, המתבצע בחלל הצר והעמוק של האגן:

• דיוק כירורגי ללא רעד: הזרועות הרובוטיות נעות בדיוק מוחלט, ללא רעד, ובטווחי תנועה העולים על אלו של היד האנושית. יכולת זו חיונית לביצוע תפרים עדינים לקיבוע הרשת והרקטום בעומק האגן.
• ראייה תלת-ממדית (3D) ומוגדלת: המנתח רואה את שדה הניתוח בהגדלה משמעותית ובתלת-ממד, מה שמאפשר זיהוי מדויק של כל כלי דם ועצב.
• שימור תפקודים עדינים: הדיוק הרובוטי מסייע בזיהוי ושימור של העצבים החיוניים באגן, האחראים על תפקוד הסוגרים, תפקוד מיני ומתן שתן.
• זעיר-פולשניות והחלמה מהירה: הניתוח הרובוטי כרוך בפחות כאב לאחר הניתוח, צלקות מינימליות, אשפוז קצר יותר וחזרה מהירה יותר לשגרה בהשוואה לניתוח פתוח.

החלמה לאחר ניתוח רובוטי

היתרון המשמעותי של הגישה הרובוטית בא לידי ביטוי בהחלמה. הודות לחתכים הזעירים והטראומה המופחתת לגוף:

• אשפוז: משך האשפוז קצר יחסית, לרוב מספר ימים בודדים.
• כאב: רמת הכאב נמוכה משמעותית בהשוואה לניתוח פתוח.
• תזונה: חזרה הדרגתית לתזונה רגילה, תוך דגש על מניעת עצירות.
• חזרה לשגרה: רוב המטופלים חוזרים לפעילות משרדית קלה תוך שבועיים-שלושה, אך יש להימנע ממאמץ גופני והרמת משאות כבדים למשך כשישה שבועות, כדי לאפשר לתיקון הפנימי להחלים לחלוטין.